מחסומים הם לא ביטחון

מחסומים הם לא ביטחון – הם מדיניות של שליטה והשפלה / סאיל ג'ברין

לפני חודש נסעתי מרמאללה אל הכפר שלי ס'עיר, ליד חברון. פעם זו הייתה נסיעה קצרה – חצי שעה דרך ירושלים. היום, אחרי הגדר, אחרי הכבישים העוקפים והסגרים, מדובר במסע של שלוש עד חמש שעות.

המסע הזה לא עובר ב”שדות קרב”, אלא בכבישים אזרחיים שבהם יש מחסום אחרי מחסום. מחסום הקונטיינר, למשל, אינו מגן על מתנחלים ואינו מונע פיגועים. הוא פשוט חוצה את הגדה לשניים ומכריח מאות אלפי פלסטינים לחכות שעות בשמש, יום אחרי יום.

↗

באותו יום עמדתי עם אשתי וילדיי למעלה משעה בתור. הילדים שאלו שאלות: “מי אלה החיילים? למה לא נותנים לנו לעבור?” מה אפשר לענות להם?

כשסוף־סוף הגענו לראש התור, חיילת צעירה דרשה שאוריד את משקפי השמש שלי, וצילמה אותי ואת הרכב. כששאלתי בעברית למה כל העיכוב הזה, היא כיוונה נשק לראשי ואמרה: “אני מחליטה אם אתה חי או מת. סתום את הפה".

זו לא רק השפלה אישית. זהו מסר פוליטי ברור: אנחנו שולטים על חייכם, על כבודכם, על האפשרות שלכם להגיע הביתה או לראות משפחה.

מי שחושב שהמחסומים הם אמצעי ביטחוני טועה. הם אמצעי לשליטה. הם נועדו לשבור את המרקם החברתי, להפוך כל נסיעה לסיוט, ולגרום לדור הבא של פלסטינים להרגיש שאין להם עתיד כאן.

אני לא מחפש רחמים, ולא רוצה נקמה. אבל אני כן רוצה שהציבור הישראלי ישאל את עצמו: מה עושה הכיבוש לנפש של ילד בן שש שצופה באביו מושפל? איזה “ביטחון” מקבלים אזרחי ישראל מהשפלה יומיומית של מיליוני אנשים?

המחסומים לא מביאים ביטחון. הם מביאים שנאה, טראומה, ואבדן אמון. והם מגלים אמת אחת פשוטה: מדובר במדיניות, לא ב”טעות אנוש”.