הפינה של אילה שלו
מחשבות ורעיונות
בעוד בדף היומי אנחנו מציגים את התוצאות האיומות של המדיניות הישראלית אל מול העולם הפלסטיני, הבלוג הזה יסתכל על מה שעומד מאחורי המדיניות הזאת, ויציע מחשבות על הסתכלות שונה על הדברים, רעיונות להתנהלות אחרת, דגשים על אפשרויות שהממשל הישראלי מתעלם מהן, דעות על למה דברים קורים כפי שהם קורים, וכיו"ב. כאן אפשר יהיה לחבר את הנקודות ולבנות את התמונה הגדולה – כדי שלא נוכל להגיד שלא ידענו.
הפינה של אילה שלו
הסיפור של סנאד
במקרה יצא שאתמול שוטטתי בפייסבוק והגיע אליי פוסט קטן ונוגע ללב מהעמוד של עמותת "בדרך להחלמה", עמותה מצוינת שקרובה ללבי, שבה מתנדבים ישראלים מסיעים חולים פלסטינים מהמחסומים לבתי החולים, לקבל טיפולים מצילי חיים שלא עומדים לרשותם בתוך שטחי הכיבוש: זאת הייתה אמורה להיות נסיעה שגרתית מתרקומיא לשיבא. ארבעה מבוגרים וסנאד אלחור, ילד בן שלוש חולה מאוד, ואביו. לכולם יש מקום באוטו הגדול של ש', המתנדב של "בדרך להחלמה". האזעקה תפסה אותם ליד יער הילדים במסילת ציון. "חייבים לרדת מהאוטו", אמר להם ש' וירד...
הפינה של אילה שלו
בדיקת מציאות
את תפיסת העולם הפוליטית שלי גיבשתי עוד בימי נעוריי, בשולחן שישי ובצורך שלי להתעמת וליצור נפרדוּת מאבי שהיה נחרץ בדעותיו הימניות. את האקטיביזם ואת זהותי כפעילת זכויות אדם גיבשתי בשש השנים האחרונות בתהליך הפיכתי ל-elder – התמרת נקודת המבט מהאינדיבידואלי לקולקטיבי. ומהו אותו אקטיביזם פוליטי? ל-דף היומי אין תאריך לידה, אלא תהליך לידה. מאסופת דיווחים על אירועים בגדה בקבוצות הוואטצאפ של פעילים נגד הכיבוש, לדיווח סדור בסוף היום, לאתר. כך לפחות 4.5 שנים, דיווח מילולי, מספרי, חזותי של אירועי היומיום...
הפינה של אילה שלוחזרנו
כך אומרות הכותרות, מגישי החדשות, פיקוד העורף, האבות והאימהות. חזרנו. וכולנו עסוקים כל כך בדבר שחזרנו אליו, והרבה פחות בדבר שחזרנו ממנו. וחזרנו מחתיכת דבר. במשך חודש הפצצנו והופצצנו, היינו בסכנת חיים, רצנו למרחבים מוגנים בכל שעות היממה, ספרנו בומים רועמים מרחוק או מקרוב. המסגרות והשגרה התפרקו, ואיתן התפרקו בתים, שטחים, אנשים, ותחושת הביטחון הבסיסית. דם נשפך, אזרחים וחיילים נהרגו. ותכלס? שום דבר לא באמת השתנה. כל זה קרה, וה"הישג" היחיד שהושג הוא פתיחת מצר שממילא היה פתוח לפני סבב האלימות הזה....
הפינה של אילה שלומה נשתנה הלילה הזה?
אנחנו שואלים את השאלה הזאת מדי שנה בימים האלה, והשנה התשובה היא שהכאוס חדר אל תוך הסדר. הלילה הזה אינו שונה מכל הלילות של החודש, השנה, השנתיים וחצי האחרונות: כולנו מפוחדים, מדוכאים, כואבים את הזיכרון של מי שלא יושב עוד מסביב לשולחן, וקשובים לקולות ההתרעות והבומים שירעידו את כוסות היין שאנחנו אוחזים. אוטוטו נכנס החג, "זמן חירותנו", והשנה המילים האלה מרגישות עוד יותר זרות, כמעט אירוניות, כמה נורא. רובינו, ניתן להניח די בוודאות, עסוקים בהלכות החג – מהנקיונות, דרך ביעור החמץ וליל הסדר עצמו, ועד...
הפינה של אילה שלו
אחדות, תכנון, אי-אלימות
תכף סוגרים שלושה שבועות לסבב האלימות הנוכחי, שנראה יותר ויותר שגם הוא, כמו קודמיו, לא יביא לשום ביטחון לאף אחד, כפי שטוענים מנהיגי המדינה, וטענו גם בסבבים הקודמים. אף אחד לא יודע מתי יגיע הניצחון המוחלט 2, ומתי תתחיל שוב מערכה על הניצחון המוחלט3. מה שברור זה שאותם מנהיגים פשוט רוצים מלחמה – ומעל ל-80 אחוז מהעם תומכים בטירוף הזה, מתעלמים לגמרי מהמחירים שכולנו משלמים ומחוסר התוחלת שלו. ולמולם, יש עדיין קבוצה של אזרחים שמתנגדת ופועלת נגד. כל פעולה נגד הטירוף הזה היא חשובה, וככל שהפעילות תהיה...
הפינה של אילה שלו
כמה הערות על המלחמה
ברור שבעת מלחמה כולם עסוקים במלחמה. אלה ששמחים בה, כמה נורא; אלה שרואים בה משהו שחייבים לעשות כי אין ברירה; המיעוט המזדעזע ממנה; ואלה שבאמת מאמינים שאנחנו בכלל רק רוצים לשחרר את העם האיראני ממשטר מדכא. במלחמה כולם עסוקים במלחמה. גם הטקסט הזה של אמיר פאח'ורי עוסק במלחמה, אלא שהוא עושה את זה מתוך נקודת מבט ייחודית של פלסטיני בעל אזרחות ישראלית, הנטועה עמוק באמונה בחברה משותפת. זהו מבט שעושה לרגע זום-אאוט כדי לראות תמונה גדולה, ואז מחלק אותה לצ'אנקים קטנים יותר, שכל אחד מהם מעורר המון מחשבות...
הפינה של אילה שלועל האשליה שבכוח וההתעלמות מהמהות
עיני כולם נשואות אל האולפנים והריטואל כבר מוכר וקבוע. הנה הודעה על "חיסול" חמינאי, או פגיעה במשהו איראני שנשמע חשוב, או דו"צ שחוזר ומזכיר את ידו הארוכה של צה"ל – ומיד הגנרלים פורשים מפות, הפרשנים מספרים לנו כמה אנחנו חזקים, והציבור, רובו ככולו, צוהל. אפילו פנינה רוזנבלום כבר הוציאה שיר. והשיח כולו הוא תמיד רגשי, ותמיד מקומי, ותמיד מצדיק. מה, את לא שמחה על זה? זה יביא לנו שקט סופסוף! אנחנו נציל את העם האיראני (אהא...) וכך הלאה... אבל אחרי כלכך הרבה עשורים של סבבים מדממים, ובמיוחד אחרי השלוש...
הפינה של אילה שלו
ההצגה חייבת להסתיים
מכירים את התחושה הזאת, שאתם מתבוננים בעולם, ואיכשהו אחד ועוד אחד לא נותנים שניים? איכשהו הפיות של מי שמולכם זזים, אבל לא נשמע קול? איכשהו כולם מתרוצצים לכאן ולשם אבל לכם נראה שהכול קורה בהילוך איטי? זה כאילו העיניים רואות והאוזניים שומעות, אבל המוח מסרב להאמין. אישית זה קורה לי ברמת היומיום בשנים האחרונות, מאז עליית ממשלת הבלהות לשלטון – ונדמה לי שעל זה בדיוק חמזה אוואודה כותב, רק מתוך התבוננות מפוכחת ולא מתוך רגש, ומתוך מבט על המצב הפלסטיני ולא הישראלי. כי בשורה התחתונה, גם כאן וגם שם – איך...
הפינה של אילה שלו
חוק המוות ככישלון מדיני עטוף בנקמה
קשה לתאר במילים את התחושה שעולה בי כל פעם שהנושא הזה של עונש המוות שהמשטר מקדם עולה לעוד סיבוב. אולי התיאור הכי נכון הוא "כל ישותי מזדעזעת". אבל האמת היא שהזעזוע הזה קורה תדיר מאי פעם אל מול המפלצתיות המשטרית הנוכחית שבאה לידי ביטוי ביחס שלה לכל מי שלא דומה למוביליה. סאוסן מסארווה מתחילה, לכל הפחות, לתת מילים לתחושה הקשה הזאת. האם אנחנו באמת רוצים ורוצות להיות חברה שמפעילה עונש מוות כענישה לגיטימית, ומה זה אומר עלינו אם כן? אילה שלו, עורכת, הפינה של אילה שלו חוק המוות ככישלון מדיני עטוף בנקמה סאוסן...
הפינה של אילה שלו
הבחירות כאחריות אזרחית ערבית
שוב ושוב אני נתקלת בשיח על “הצבעת הערבים” כאילו מדובר בחריגה מהכללים, באיזו אנומליה שצריך להסביר. וזה מדהים בעיניי כמה מהר אנשים מוחקים ומתעלמים מהדבר הבסיסי ביותר: אזרח הוא אזרח. קול הוא קול. דמוקרטיה היא לא הענקת זכויות רק למי שחושב כמוך ומתיישר לפי הדעות שלך. דמוקרטיה היא מבנה שמעניק לכל אזרח את אותו הכוח. מנקודת המבט של אזרחית יהודייה אגיד, שמי שבאמת מאמינה במשטר דמוקרטי, מחויבת להגן גם על זכות ההצבעה של מי שלא חושב כמוה; ואת נקודת המבט של אזרח ערבי-פלסטיני מביא כאן לואיי חאג'. אילה שלו,...
הפינה של אילה שלוכשהמדינה מפקירה
אם אל מול פרץ ההפגנות שכולנו רואים בשבועיים האחרונים בחברה הערבית אתם מושכים כתפיים ואומרים, "ככה זה ערבים, הם אלימים", כדאי שתעשו בדיקה במדד הגזענות. ההפגנות האלה מגיעות אחרי שנים של הזנחה והפקרה, וכשממדי הפשיעה גובים חיים של גברים, נשים וילדים כמעט מדי יום. כשהמדינה מפקירה אילה שלו כולנו התרגלנו להצגת הפשיעה והאלימות בחברה הערבית כבעיה פנימית, מגזרית, של החברה עצמה. כמה נוח להסיר את האחריות מהמדינה ופשוט להאשים את הקורבן. אלא שהאמת היא שהפשיעה שאנחנו רואים היום היא תוצר ישיר של מדיניות...
הפינה של אילה שלוהזמנה למרחב משותף
אז יצא ככה, שבתחילת השבוע דיברתי עם חברה, שסיפרה לי שהייתה צריכה להיות בירושלים, אחרי הרבה זמן שהיא לא הייתה שם, וכשהסתובבה ברחובות העיר שחוברה לה, הייתה לה תחושת ניכור. "לא הייתה תחושה של הזמנה למרחב משותף", היא אמרה. והמשפט הזה, "הזמנה למרחב משותף", נשאר איתי כל אותו יום, וליווה אותי עוד, עיניכן הרואות, והנה הוא כאן. הזמנה למרחב משותף אילה שלו אחת ההצלחות הגדולות של משטר נתניהו היא הפילוג והשיסוע, שהם הבסיס לשליטה והכפפה לרצונו של מי שאוחז בכוח, מקדמת דנא. הנה, למשל, זוכרים את מגדל בבל?...