איך את משמרת תקווה?
לא התייאשת?
מאיפה יש לך כוחות?
אלה הן תהיות ושאלות המופנות אליי לא פעם ומשקפות בעיקר את הלך הרוח הכבד, המיואש וחסר התקווה של רבים סביב. טור זה הוא בחזקת תגובתי המפורטת.
נתחיל במעשיה:
יום אחד פרצה אש ענקית ביער. החיות נסו בבהלה אל עבר גדת הנהר, שם עמדו וצפו כיצד האש מכלה את מה שהיה סביבת מחייתן. מלמולי יאוש וחוסר תקווה, זעקות (או שמא נהמות ויללות) פילחו את האויר. כולן, מלבד יונק הדבש. הציפור צללה לתוך הנהר, אספה מעט טיפות מים במקור ועפה אל היער, שם הטילה את המים על האש. כך, הלוך ושוב, הלוך ושוב.
את קטנה מידי, זה לא יעזור, את מסכנת עצמך, שימרי על הכנפיים, ציפור טפשה והזויה, אמרו חיות אלה ואחרות, וחיה אחת הרעימה קולה וקראה לציפור: מה לעזאזל את עושה?
הציפור ענתה: את מה שאני יכולה. אמרה וחזרה לנהר לאסוף טיפות מים.
לפני מספר שנים התוודעתי לעבודתה של ג׳ואנה מייסי, אקטיביסטית שלום, צדק ואקולוגיה מזה 60 שנה. מייסי מאמינה בחופש לבחור כיצד נגיב, בכל סיטואציה. היא מסבירה שנוכח אתגרים קשים מנשוא, נדמה לנו שאין לנו חופש בחירה, או שכל פעולה שלנו תהיה חסרת השפעה. אלא שכאן נכנסת התקוה, אותה שאיפה לשינוי הקיים.
מייסי מבחינה בין תקוה סבילה לפעילה:
הראשונה היא ההמתנה שמשהו חיצוני ישתנה כדי שנוכל לייצר שינוי, שהתנאים יבשילו. ורק אז, כשהסיכוי לשינוי יגבר, נפעל. במצב כזה אובדן התקווה משתק.
השניה היא הפעילה,המתבססת על תשוקה וכוונה המתורגמות לצעדים בכיוון השינוי הרצוי. כאן מדובר בתרגול:
ראשית, עלינו להתבונן במציאות וללמוד אותה בעיניים פקוחות־פכוחות לרווחה. לתת את הדעת על מה אנחנו רואים וכיצד אנחנו מרגישים ביחס לזה.
בשלב הבא עלינו להגדיר את הכוונה (intention), במובן של מה הערכים שהיינו רוצים לבטא, ולאיזו מציאות אנו שואפים, ולתת לכוונה כיוון. יעד. מטרה.
ולבסוף לנקוט בצעדים תואמי כוונה. לפעול.
לתקוה אקטיבית לא נדרשת אופטימיות, הכוח המניע שלה הוא הכוונה. אנחנו בוחרים לפעול, מתמקדים בכוונה ונותנים לה להוביל אותנו, גם כשמושא התקווה נראה כה רחוק ובלתי ניתן להשגה. הכוונה יכולה להיות בלתי תלויה. רגשות כמו כעס או תסכול, אותם רגשות שמדרבנים לפעולה, הם האש הנחוצה להזנת התשוקה והבחירה בתקוה אקטיבית.
ומה עיניינו של הדף היומי בכל זה? הדף היומי הוא התקווה הפעילה שלי.
את הדף היומי יזמתי לפני כ-3 וחצי שנים, אין תאריך לידה מדויק. קדמה לו תקופת תסכול ודחף פנימי לשינוי מציאות הדיכוי בגדה המערבית. ערכים כמו כבוד האדם וחירותו והומניות הם הערכים שביקשתי לבטא. אי השקט היה חומר הבעירה שדחף אותי לצאת ולחקור, ללמוד, לחוות בגוף ראשון, להביט במציאות, לחפש מקורות מידע, להתפקח ולהתפכח.
התחושה הייתה של פרימה באחת של כל הסיפורים עליהם גדלתי. שלב המוכר בספרות כ-great unraveling. תחושה לא קלה של בלבול, עצב וחוסר יציבות.
הכוונה - רציתי לזעוק בכיכר העיר - עורו עורו!
ואז הגיעו אירועי הפגנות אום אל פאחם בפברואר 2021, בהם המשטרה תקפה באלימות חסרת פרופורציה מחאה לא אלימה כנגד אוזלת ידה בטיפול בפשיעה הגוברת בחברה הפלסטינית בשטחי 48.
עם מצלמת הנייד ומושג קלוש על פייסבוק לייב, תיעדתי את ההתקפה על המפגינים. את ההלם האישי מברוטליות המשטרה ניתן היה לשמוע תוך כדי. התיעוד הפך ויראלי. ואני אחרי שנפטרתי מריח הבואש, הבנתי את עוצמת התיעוד והשיתוף במדיה החברתית. ״מקור הציפור ״ שלי הייתה הכתיבה. הבנתי שהקול הפריבילגי שלי כיהודיה ישראלית יכול להיות ערוץ עבור מי שקולו מושתק, מדוכא. הדף היומי היה למעשה התחליף המעשי, הסיסטמטי והמפוכח של אותו לייב ראשוני.
במהלך השנים הוא פשט ולבש צורה. התייעל בזכות עזרתם של אנשים שותפים לאמונותיי, והפך לתרגול יומיומי בתקווה פעילה, גם כשהאופטימיות הייתה רחוקה ממני והלאה. ורציתי. קראתי, מיינתי, תיקפתי, הוצפתי, רפו ידיי, בחרתי מחדש, קראתי, אספתי, שיתפתי, הצפתי, הוצפתי, הרפו ידיי, בחרתי מחדש. הלוך ושוב. טיפות של מים – נתונים וחדשות - להתדפק על שערי הבורות המכוונת או ההכחשה. הלוך ושוב.
דרכי הייתה ועודנה אינטנסיבית. תרגול תקווה פעילה יכול (ואף מומלץ) שיהיה במינונים קטנים, בפעימות אפשריות. אולם נדרשת עקביות, פעולה סיזיפית מכוונת כוונה. אין המדובר בפעולה הרואית אחת וגמרנו.
ולסיום - לא פעם נאמר לי שהיאוש איננו אופציה. תשובתי היא שהוא בהחלט אופציה. אבל הוא לא תוכנית פעולה. אני בוחרת בהומניות בכל יום מחדש. אני בוחרת לפעול למען רה־הומניזציה בכל יום מחדש. כל אקטיביסט נקרא כך, כי זו בחירתו - להפוך את תקוותו לחברה אחרת לפעילה.
לינק לאתר של ג׳ואנה מייסי www.joannamacy.net
Σχόλια