אי אפשר למחות בישראל עכשו בלי לקחת את זה הכי אישי שאפשר. הציבוריות הישראלית סגורה כל כך, עיוורת כל כך מרצון וביודעין, עד שהאפשרות היחידה שיש בתוכה לחיים ולתנועה היא נגד חלקים שלה עצמה. אם אתה שמאל, אתה נגד ״המשיחיים״. אם אתה ימין, אתה נגד ״הבוגדים״. אם אתה מרכז אתה נגד אלו וגם נגד אלו. ובכל מקרה הנחת היסוד היא שגם כאשר ״אנחנו״ נלחמים ״בהם״ אנחנו נלחמים על אותו פרס - מי שינצח יהיה ״ישראל האמיתית״. אין שום אפשרות להיות ישראלי, חלק מהציבור, ולחשוב שישראל שוגה וודאי לא שישראל מתנהלת באופן נפשע. אין שום דרך למחות בלי להיות, קודם כל, אדם.
אבל זה קשה להיות אדם. קשה לחשוב דרך מטענים אישיים ודעות אישיות כשמה שנעשה מסביב שולל באופן גורף כל כך אנושיות. קשה להתעקש להיות אדם בסביבה שמתכחשת ומבקשת למנוע את האפשרות להיות אדם. קשה להיות אדם גם אל מול ההיקף של המעשים, אל מול ההרס וההשמדה וההרעבה והחורבן בקנה מידה שאי אפשר באמת לתפוס אותו בשכל ובלב של אדם אחד. קשה להיות אדם, אדם שלם, אדם שמבקש את האפשרות לטעות ולתקן, אדם שלא גדל בלי שהוא נשבר, מול רבים כל כך שתולים את הקיום שלהם בהפך גמור. קשה להיות אדם מול כל כך הרבה אנשים המאמינים בכל לבם שאין להם קיום ללא נצחון.
והנצחון הזה, עוד לפני שלילת האנושיות ״שלנו״, טמון בשלילת האנושיות ״שלהם״. ההכרה בזכותם להתקיים היא ערעור מהותי על האפשרות שלנו להתקיים. עבדנו קשה מאד, עשורים, כדי לוודא שהם ייעלמו לנו מהעיניים בשקט. דיכאנו ועצרנו וחקרנו ועינינו. גם הרגנו, אבל בדרך כלל בקנה מידה שלא חרג מן היכולת שלנו להדחיק. נדמה היה לנו שהגענו לאיזה modus vivendi, שנוכל להמשיך לעשות מה שאנחנו רוצים לפלסטינים, לנוכחים הנפקדים. מה שרצינו הוא לוודא שהם יודעים את מקומם. הוא צריך להיות מחוץ לפריים שלנו ובראש מורכן. הם לא באמת בני אדם אבל נהרוג אותם רק כשממש צריך. בשאר הזמן, שיחיו בתוך עצמם וישאו בתוצאות ״הבחירות״ שלהם.
ואז בא ה-7 באוקטובר, 2023 והראה לנו עד כמה שיקרנו לעצמנו. לא הצלחנו להעלים אותם תוך כדי שמירה על דמוקרטיה ״תוססת״. הם מעולם לא נעלמו. ואם זה לא מספיק, הם תקפו אותנו! הם ביצעו טבח נורא באזרחים. לצדו הם גם פשטו על בסיסים צבאיים והשתלטו עליהם כמעט ללא התנגדות. בשלב ראשון הם הביסו אותנו בשדה הקרב. הם הבהירו לנו שהם לא מתכוונים להעלם מרצון. הניסיונות לטעון שהם תכננו לבצע שואה (או שכבר ביצעו) מנותקים מכל הקשר מציאותי. המשמעות של מה שהעזתים עשו בשלב השני היא שאנחנו לא יכולים יותר להעמיד פנים שאנחנו לא רואים אותם. אנחנו רואים.
אבל אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו לא רואים. הסיבה יכולה להיות הצנזורה העצמית של התקשורת; היא יכולה להיות גם ההתעקשות על כך שכל מוות בעזה הוא באחריות חמאס. בשני המקרים אנחנו משקיעים מאמצים אדירים כדי לא לראות. גם בכך אנחנו מוותרים על האנושיות שלנו. בני אדם רואים. לא תמיד הם משתכנעים, אבל בני אדם רואים ושומעים ונמצאים בעולם. ישראל בוחרת לא להיות בעולם בכל מובן שהוא. קשה להיות אדם במקום שמוותר על האנושיות שלו גם ברובד הבסיסי הזה.
אבל זה הענין. האתגר הוא לא ״תיקון״ כמו שהוא לא ״פתרון״. האתגר הוא ההתעקשות להיות אדם. אדם יודע להפסיד וללמוד ולקום. אדם יודע שחייו אינם עליונים על חייו של איש מעצם היותו הוא עצמו. אדם לא נכנע לפחד שאם ״הוא״ יורשה להתקיים ״אני״ אמות. אדם חי. אדם רואה ושומע וגם כועס ועצוב ומוחה. הרבה לפני כל ״סוף״, האתגר הוא המאבק על עצם האפשרות ללכת בדרך. המאבק ניתש על האפשרות להיות אדם.
אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי.
Comments