לפני כמה ימים בטור דעה שלו לוואלה, קרא יאיר גולן להפסקת המלחמה, ואפילו הגדיל ואמר כי בשלב הנוכחי חיילנו מתים לשווא. כמובן שלא טרח לציין את הזוועות בעזה כסיבה להפסקת המלחמה, ויתר על כן - הוא סיים את דבריו במשפט: ״לא מדובר כאן במחלוקת אידאולוגית או פוליטית״.
המשפט הזה לא יוצא לי מהראש.
השנה האחרונה בחיינו נצבעה כולה במחלוקות אידאולוגיות ופוליטיות. כל צעד ושעל, כל החלטה, כל בחירה וכל פספוס ואובדן בחיינו האישיים - היו צאצאיה של מחלוקת אידאולוגית או פוליטית. העובדה שפוליטיקאי, שכל תפקידו הוא להאיר ולהעלות מחלוקות כאלה אל פני השטח, להסביר אותן לציבור ולהאבק למען הצד שלו בקונפליקט, מסיים אמירה פוליטית חשובה בניסיון לטאטא את העיקר מתחת לשטיח, היא פוגענית ומעליבה.
אנשי השמאל הרדיקלי, חבריי לאידאולוגיה, הפכו בשנה האחרונה למנודים. ההחלטה הפוליטית לדבר ולכתוב בריש גלי נגד המלחמה, החל משלביה הראשונים, הפכה את חיינו לעצובים ובודדים.
באחת ההפגנות הראשונות נגד המלחמה, בנובמבר 2023, יצאתי ממנה עם מדבקה של ״בקש שלום ורדפהו״ וסרטים צהובים קשורים על ידיי. עצר אותי הסדרן לפני היציאה, והציע באדיבות להוריד את הסממנים הללו, שמא יעוררו אלימות. זה היה לא נתפס שרדיפת שלום, או קריאה בצבע לשחרור חטופים ישראלים - יגררו אלימות. אבל כך היה.
שאלו אותי חברים זרים, שאינם מפה, איך נראות שיחות המסדרון במשרד. לא היו כאלה. תוך כמה ימים מה-7 באוקטובר התבהר שאי אפשר לדבר ברציונליות עם אף אחד, כמעט. השנאה, הכעס והחרדה השתלטו על השיח ומילאו אותו בטרמינולוגיה ששמעתי בעבר רק בספרים על מלחמת העולם השנייה. כולם התעטפו בסמלים ציוניים - משרשרת מגן דוד, ו״חי״ ועד מדבקות של ״ביחד ננצח״; אנשים שפויים יחסית עברו לדבר בז׳ארגון צבאי טהור של חיסול והרס; ושכונות מגורים שקטות התמלאו בגברים המתהלכים כטווסים ונושאים עליהם נשק.
כבר מימיה הראשונים של המלחמה בעורף התל - אביבי, לא חששתי מהטילים והאזעקות, אלא מהלך הרוח הציבורי ואיך אני וילדיי נשרוד אותו. אי אפשר היה לחמוק מזה.
קבוצות המחאה בוואטסאפ של רופאים כנגד ההפיכה המשטרית פתאום שמחו על הפצצת בית החולים שיפא; כשהעזתי לכתוב נגד זה, הבוס הישיר שלי ביקש שאפסיק כי הבן שלו לוחם שם.
התיאורים של אירועי ה-7 אוקטובר לאורך השבועות הראשונים הלכו והתעבו במרשתת, והתמלאו בתיאורים שגויים ומופרזים, שאסור היה לנסות להכחישם. כל ניסיון, אפילו בקרב אנשי מדע, לדבר על הנתונים עצמם (שפורסמו בכל מקום) לאשורם, התקבל כבגידה, שנאה עצמית, אוטואנטישמיות. וניסיונות לדבר על מה קורה בצד השני, על ההפצצות האוויריות המוגזמות ועל הרג אזרחים חסר הבחנה התקבלו בתגובות שנעו בין שמחה אמיתית לבין אדישות. רופאים בכירים שהערכתי, שטיפלו בילדים בעזה שנים רבות, משכו בכתפיהם, ובמבט חלול, אמרו שאין להם אמפטיה.
וכך זה קרה, די מהר, שקשרים חברתיים נותקו באופן סדרתי. יצאתי מקבוצות הוואטסאפ, הפסקתי להגיע לאירועים חברתיים, רבתי מפורשות עם כמה חברים טובים, הורדתי לאש מאוד קטנה קשרים רבים אחרים וצמצמתי את חיי החברה שלי ושיחותיי לקבוצה של אנשים בודדים, רובם ממשפחתי הגרעינית.
הבחירה הלא-מודעת לנהל חיי יומיום מנותקים מחיי חברה שכללו עבודה וטיפול בילדים בלבד, הקלה מאוד את חיי השגרה לצד הטירוף שהתחולל פה. ולקח זמן רב עד שהבנתי איזה מחיר היא גבתה.
במקביל, גם חיי האקדמיה נפגעו. אני לא חושבת שאפשר כרגע לפקוד כנס מקצועי עולמי כישראלית עם אות קין על גבה; אני לא רואה טעם לנסות לשלוח מאמר מדעי לז׳ורנל בינלאומי, ובחרתי להשקיע את זמני בכתיבה ״פוליטית״ ולא בכתיבה רפואית כפי שמצופה ממני. ולבסוף, כל דיון רב-צוותי מעמיק ומושקע על ילד חולה, כפי שעושים רופאים בכל מקום בעולם, מעלה חנק בגרוני ומזכיר לי את אנשי הצוותים הרפואיים בעזה שעובדים בתנאים חשוכים ומסכנים את חייהם, ולא מצליחים להציל את חייהם של אלפים.
שיהיה ברור כי אין כוונתי לקטר או להלין על מצבי. אני לא צד שנפגע באמת במלחמה הזו: קרוביי לא נפגעו פיזית, משפחתי לא פונתה מביתה, רכושי לא נהרס ופרנסתי נשמרה. אבל מחלוקות פוליטיות ואידאולוגיות, וההחלטה לא לוותר על דעותיי או על מי שאני בתוך הסערה שהתחוללה פה, שינו את חיי, ולא לטובה.
אי אפשר להתגורר במדינת ישראל של אחרי ה-7 באוקטובר בלי שחיינו יהיו שזורים בפוליטיקה ובאידאולוגיה. פוליטיקאי שלא מבין את זה בוגד בעבודתו ומנסה למכור לנו סיפור אגדות שלעולם לא יתפוס כאן באזור. אי אפשר להתנהל בתוך אסון בל-יתואר יומיומי ולשמור על צביון אנושי, בלי שהאישי והפוליטי יהפכו לאחד.
דר' מיכל פלדון היא ראומטולוגית ילדים.
Comments