גילוי וכיסוי בלשון אל מול עזה

״בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; דרך כמה מהן נמשכו ועברו מחנות מחנות של נשמות חיות, נשמה הולכת, נשמה באה, וכל אחת הניחה אחריה צל וריח; וכמה מהן שמשו נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים.״ (חיים נחמן ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון, 1915)

רבתי עם השפה העברית. לא ברור לי מתי, ואיך, נשלים.

גדלתי בבית דו לשוני. עם אבא דיברתי אנגלית. עם אמא, עברית. העברית באה קודם והייתה שפת אמי במשמעות העמוקה של המילה. אמא שלי זוכרת אותי אומרת ״מה אבא אומר״. אמא שלי שרה לי שירי ערש בעברית. קראתי ספרים בעברית (ובאנגלית הכריחו אותי לקרוא ספרים בילדותי, ולא כל כך אהבתי את זה, אבל אח״כ הכרתי תודה לחינוך הדו-לשוני הזה שקיבלתי). בילדותי קראתי כל כך מהר שכל יום היו צריכים לקחת אותי לספריה העירונית להחליף ספרים.ֿ

בעברית.

למדתי לבגרויות ולשני תארים בעברית.

ואז נסעתי לאוקספורד. ושם, במשך 13 שנה, כתבתי, קראתי, חשבתי וחלמתי באנגלית. ובין היתר, ערכתי מהדורה אנגלית של הטקסט היפה של ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון.

כשחזרתי לארץ, לפני ארבע שנים כמעט, פתאום הרגשתי שאני חושבת יותר בקלות באנגלית. וכמובן, כותבת יותר בקלות באנגלית. מצאתי את עצמי מתרגמת את עצמי מאנגלית לעברית בשיחות. זה הרגיז אותי. הרגשתי עילגת. ואילמת.

אבל בשנה האחרונה, בעיקר, אני מרגישה לא רק את חוסר האונים שלי, עצמי, אל מול העברית, שעדיין מרגישה לי זרה בדיאלוג הפנימי שלי עם עצמי, אלא הופכת מוזרה. אני מרגישה שיש כל כך הרבה דברים איומים ונוראים שקורים סביבי, דברים שהתרחשו לעם ששמר על העברית כל כך הרבה שנים בגלות, ופתאום, מבצע אותם בעצמו ומדברר אותם בעברית. והשפה מרגישה לי דלה מדי לבטא זאת. אני מרגישה אלם כבד, והשתקה גדולה, ושתיקה מרחפת כעננה סביבי. פתאום הטקסט של ביאליק מרגיש לי עדכני מאד, ואפילו נבואי. אני מרגישה שכולנו, יום יום, מגלגלים שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים. כי את הדבר ששרוי מתחת לנו, הדבר שאיננו יכולים לדבר עליו, וגם איננו יכולים לשתוק עליו, הכריע את השפה העברית.

לכאורה, זה מוזר. הרי פוגרומים ורצח עם אינם זרים לשפה העברית. הרי אותו ביאליק כתב את ״על השחיטה״ (1903), שרבים מיהרו לצטט, אחרי ה7 באוקטובר, בעיקר את ״נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן״.

700 ילדים מתחת לגיל שנה נהרגו בהתקפות הישראליות בעזה.

לפחות 3,100 ילדים מתחת לגיל 5 נהרגו בהתקפות הישראליות בעזה.

סך הכל, מעל ל13,000 ילדים נהרגו בהתקפות הישראליות בעזה.

והרי מותם היא נקמתנו שלנו. אנחנו השטן של ביאליק.

אני מרגישה שאנחנו חיים בין זמן לזמן. בין שפה לשפה. אין לנו מילים להבין את מה שקורה לנו, ואת מה שאנחנו עושים. בימים הללו המשמעות הכי עמוקה של השפה היא כאשר היא מנגישה לנו עובדות.

מעל 45,000 איש ואישה נהרגו בהתקפות הישראליות בעזה.

732 איש ואשה נהרגו בהתקפות הישראליות על הגדה המערבית.

17 קהילות בגדה המערבית גורשו באלימות במהלכים של טיהור אתני.

רבים מאיתנו מעדיפים לשהות בעולם של אתמול. בעולם שבו רצח עם ופוגרומים הם מעשים שנעשים לנו, הקורבן הנצחי. אבל המשמעות של המילים האלו, ב-2024, אינה כשהייתה. בעולם כולו כשאומרים רצח עם כבר לא חושבים על אושוויץ, אלא חושבים על עזה. השפה מתגלגלת לה בין מקום למקום, בין זמן לזמן. איננו יכולים עדיין לתפוס את מלוא המשמעות של המילים בחיים שלנו, כעת, כאשר אנחנו בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

בזמנים האלו, במיוחד, לעדויות יש מקום משמעותי ביצירת מנעד חדש לשפה. מקום חדש שממנו היא תוכל להתפתח, להשתנות. קל מאד להתפתות לאלם. קל להידחק למקום שבו לא ננסה אפילו לתמלל את מה שנעשה בשמנו, את הכאב הגדול, המוות שאין לו אפילו מרחב לאבל, התהום שאיננו מצליחים להסתכל אל תוכה. אבל בראש ובראשונה, אנחנו חייבים להמשיך לדבר. אנחנו חייבים להמשיך להעיד, בשם אלו שמושתקים ואלו ששותקים. אנחנו חייבים להמשיך לדבר בשם אלו שאת קולם גדענו מוקדם מדי. אנחנו חייבים להמשיך לתעד כל חיים שנגדמו, לאסוף מספרים, לא משנה עד כמה קשה לנו להכיל אותם.

 ״עד כאן על לשון המלים. אבל מלבד זה “עוד לאלוה” לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה ה“חי המדבר”. הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים ורתוי לה שלא באה לעולם.״ (ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון, 1915).

רבתי עם השפה העברית. השפה שתמיד חשבתי דרכה על הומניזם, על כבוד לאדם באשר הוא אדם, מרגישה כעת כרוח מרחפת על פני תהום. אנחנו חייבים להמשיך להשתמש בה להעיד, לזכור את מה שכולם רוצים לשכוח, אם אנחנו רוצים, אי פעם, שתהיה לנו תקומה, ובלבד שלא נצא מן הדעת וגם מן העולם.

מוקדש לעדי רונן ארגוב, וכל מי שעושה במלאכת התיעוד, כאשר העולם מבקש להפנות את מבטו.

---

דר' דנה מילס היא פעילה ותאורטיקנית פוליטית.